<
יום ראשון , נובמבר 19 2017
מבזקים
דף הבית > חומרות > Hyperconvergence: הלקוחות מתגעגעים לפשטות של Mainframe

Hyperconvergence: הלקוחות מתגעגעים לפשטות של Mainframe

ILLUSTRATION 2

המטוטלת הזאת לא מפסיקה מלנוע בין שני קטבים קונספטואליים בהתמדה של שעון עתיק במעבדה של גלילאו. הקטבים הם אינטגרציה ומודולריות והתועלות לכאורה מתמקדות בפשטות מול גמישות. הזירה מעליה מתנדנדת המטוטלת נקראת מרכז המחשבים, או בז'רגון העכשווי ה-Datacenter. הכוח המניע את תנועת המטוטלת הוא כרגיל כלכלי, מישהו צריך להרוויח מכך שקונספציות מבוססות מושלכות לפח וציוד חדש מגיע בארגזים בתוליים להחליף את ה"עתיקות" בנות ה-4 ו-5 שנים, שעד אתמול נחשבו לתפארת היצירה הדיגיטלית. והאנליסטים כמתחייב ממקצועם הכתירו את התופעה בשם הקליט Hyperconvergence.

Back to the Future

המבוא Hyper, כידוע לכל בר בי רב, הוא שם תואר להגזמה קיצונית, בבחינת "עוד לא ראיתם כלום". הסיפא Convergence היא "התכנסות" ובשפה פשוטה יותר האחדה של רכיבים נפרדים בתוך פתרון מונוליטי, שנמכר כיחידה אחודה, ממותגת כמערכת שהורכבה בתשומת לב לכל פרט על ידי יצרן מומחה באינטגרציה. החדשות הן ש-Hyperconvergence היא  מגמה המתפשטת כאש בשדה קוצים, לספק מערכות מחשב הכוללות את השרתים (אשכול ה-Compute), אבזרי האחסון (ה-Storage) והתקשורת (Networking) כפתרון משולב, שעוצב על ידי היצרן וכל חלקיו הותאמו והודבקו זה לזה בעזרת מערכת תוכנת ניהול המקיפה את כל הרכיבים ומטמיעה את כל הפונקציות הדרושות לתפעול פלטפורמה יציבה ליישומי הארגון. "בעצם מדובר בחזרה מבוישת לתפיסת המחשוב המרכזי של שנות ה-60 וה-70", אומר אלן מקפארלן, משקיף וותיק שעוד זוכר את הימים בהם ארגונים הזמינו מערכת מחשב מספק יחיד, בדרך כלל IBM, והרעיון שעליהם לדאוג לכך שהחומרה, התוכנה, האחסון והאבזרים ההיקפיים יעבדו בהרמוניה, לא עלה אפילו על הדעת.

דר' אלן מקפארלן, מדען מחשבים ומנהל מערכות באוניברסיטה ותיקה (Ivy league, בטרמינולוגיה האמריקאית), נדחק בהדרגה מהטריטוריה שלו, היכל הזכוכית והרצפה הצפה, ככל שיותר יישומים ארגוניים נטשו את ה-Mainframe והיגרו לשרתים ברשת הקמפוס. "The Network is the Computer", חזרו כל המומחים במקהלה אחרי המנטרה של סקוט מקנילי, מנכ"ל Sun Microsystems, וחלוצי ה-IT הארגוני הפכו למשקיפים פסיביים בהלוויית המחשוב הריכוזי. אלה ששרדו עד סוף המאה ה-20 ראו איך מודל המחשוב המבוזר (Distributed Computing) קורס לתוך אנרכיה בלתי נשלטת. פתאום הסתבר למהפכנים הצעירים שלא די בהוצאה להורג של הצאר האנכרוניסטי, צריך גם ללמוד איך מנהלים מערכת מידע שאין לה מרכז כובד, שמורכבת מעשרות או אלפי פריטי חומרה ותוכנה, ללא מכנה משותף וללא מנגנון שליטה ובקרה מרכזי. הברדק חגג את ניצחונו על תבונת הניסיון, אבל אף אחד לא ויתר על הגמישות של מערך IT אופורטוניסטי, בנוי מיחידות שנרכשו אד הוק והוצמדו בקוד מתוסבך למנוע המרכזי בפרויקטים מורכבים של אינטגרציה. שנות ה-90' והעשור הראשון של המאה ה-21 עמדו בסימן עליית כוחן של חברות האינטגרציה, אלה שידעו לרכוש רכיבים מספקים שונים ולבנות מהאוסף מערכת משולבת יחידנית, One Off. אלה היו השנים ההרואיות של האינטגרטורים, מעין השתקפות רחוקה של שני העשורים הראשונים של המאה ה-20 בהיסטוריה של תעשיית התעופה.

Rice University Data Center

היום שאחרי המהפכה

אין צורך לומר שרוב היתרונות של הדחת ה-Mainframe מכס המלוכה התאפסו ברגע שמישהו ניסה להשליט סדר בחדר השרתים. נכון, החומרה הייתה זולה, אבל האינטגרציה יקרה מאוד. הגמישות שופרה, אבל תועלתה הלכה לאיבוד במורכבות המופרעת של התופעה שקיבלה את השם Server Sprawl. עד מהרה כוחות השוק דחפו להיפוך מגמה, בחזרה לריכוזיות, ו-IBM הייתה הראשונה להרים את הכפפה. אלא ש-IBM – מעצם היותה IBM – דחפה מודל קנייני שאמור היה להחזיר עטרה ליושנה ומרץ נעורים לארגון עייף. היה זה מודל הווירטואליזציה, שאפשר ל-Mainframe אחד להתחפש לאשכול שרתים (Server Cluster) ולהחליף כמה תריסרי קופסאות קטנות בארון גדול אחד, או כמה ארונות שעל כולם מתנוסס הלוגו של IBM.

הטריק של IBM לא נשאר זמן רב נחלתה הבלעדית. עד מהרה למדו גם יצרני השרתים הקטנים איך וירטואליזציה עובדת ואיך אפשר להפוך כל פלטפורמה פיזית למתקן הסעה עבור עשרות שרתים וירטואליים, כמו ענן הנוסעים האופף אוטובוס מקרטע בשדמות הודו. "קונסולידציה" קראו למגמה הזאת והיא הניעה את שוק ה-IT ב-7 השנים האחרונות.

את השלב הבא בהתכנסות הובילה סיסקו, חברה שהגיעה מטכנולוגיות התקשורת וחיפשה ייחודיות מבדלת בעולם IT שמאס בקנייניות. הרעיון היה להכין "חבילות" סטנדרטיות, מזוודות בארונות 19 אינטש תיקניים, שכוללות שרתים, אמצעי אחסון ותקשורת בתצורה המתאימה לרוב היישומים של מרבית המשתמשים. "פתרון VBlock של VCE או FlexPod של NetApp הוא מעין Mainframe בנוי מרכיבים סטנדרטיים", אומר אלן מקפארלן. "מאחר וללקוח אין עניין מיותר בבחירת הרכיבים והוא רוצה רק לדעת איך המערכת מתפקדת כמכלול, הפתרונות הנ"ל נראים אטרקטיביים ביותר. בסופו של דבר, באיזה תחום טכנולוגי אחר אתם מצפים מהלקוח לבזבז זמן וכסף על אינטגרציה? יצרני החבילות אומרים למנהל ה-IT הנבוך את מה שאומרים יצרני המשאיות למנהל הלוגיסטיקה: תגיד לנו כמה טון עליך לשנע בכל נסיעה ואנו ניתן לך את הרכב המתאים. לא צריך לקנות מנוע לחוד, להזמין שלדה מ"אינטגרטור" ולנסות להתאים לקומבינה הזאת תא נהג סטנדרטי וציוד בטיחות תקני. הגישה הזאת, שמסלקת מה-Datacenter את מרבית המורכבות, הצליחה לשכנע לא מעט מנהלי IT שבאמת לא חייבים להמציא מחדש את הגלגל בכל פעם שהארגון נזקק לפלטפורמה חדשה".

רמה גבוהה יותר של התכנסות

מערכות "מכונסות" (Converged) מאפשרות לבנות את ה-Datacenter מיחידות מודולריות, כמו לבני Lego דיגיטליות. אבל הן לא מסלקות לחלוטין את אלמנט האינטגרציה כאשר אנו רוצים לחבר מערכת אחת לשנייה כדי ליצור "תשתית אחודה" (Converged Infrastructure) כנדרש במודל מחשוב הענן. "מאגר של משאבים" (Resources Pool)ּּּ אינו הופך ל"ענן" רק משום שמדובר ברכיבים סטנדרטיים," אומר אלן. "כמו שצי משאיות אינו רכבת גם אם נסדר אותן בשורה עורפית. יש צורך באינטגרציה רוחבית בין האלמנטים המודולריים כדי שאפשר יהיה לנייד משימות ונתונים ביניהם. למשל, נניח שרכשתם חצי תריסר ארונות VBlock עליהם אתם מריצים בדרך כלל חצי תריסר יישומים ארגוניים. זה עדיין לא ענן, למרות שאתם יכולים עקרונית לנייד את היישומים בין הארונות, משום שלא פשוט להריץ יישום על שרתי ארון אחד תוך שימוש במערכות האחסון של ארונות אחרים. זה אפשרי, אבל לא פשוט. משתמשים שלמדו לנצל את היתרונות של אחסון וירטואלי לא מסתפקים ברמה הזאת של התכנסות. הם רוצים שכל משאבי האחסון יעמדו לרשות כל היישומים – ולא משנה באיזה ארון רץ כל יישום – כפי שמשתמשים מתוחכמים רוצים לכנס את כל משאבי התקשורת לרשת וירטואלית תחת מודל Software Defined Networking". את התשובות לשאיפות האלה אמורה לספק קונספציית Hyperconvergence, "התכנסות על".

הטריק שהופך אוסף כלשהו של משאבי IT סטנדרטיים לסביבה אחודה אינו חדש. שורשיו נעוצים עוד באפנת ה"שריגים" (Grids) של המאה ה-20. שריג הוא אוסף אמורפי של שרתים ואמצעי אחסון, פזורים ברשת עם "צימוד חלש" ביניהם. הקשר הרוחבי זכה לתואר "צימוד חלש" משום שאין כמעט תלות הדדית בין האלמנטים. כל אחד עושה כמיטב יכולתו, על פי הגיזרה הצרה של מטרותיו, גיזרה המוכתבת על ידי תוכנת "מנהל שריג" (Grid Executive). המנהל סורק ללא הרף את הרשת, בודק האם כל המשאבים מנוצלים כראוי, ומחלק מחדש את המשימות על פי המצב הרגעי של העומסים על האלמנטים. ברמה המושגית תוכנת שריג קונבנציונלית פועלת בצורה שונה מווירטואליזציה. היא לא מתייחסת לכל המשאבים כנחיל נמלים חסרות גרעין אינדיווידואלי, אלא מודעת היטב לכך שמשימה שהוקצתה לשרת אחד לא בהכרח יכולה לרוץ על אחר. החילופיות בין שרתים בשריג מתקיימת רק ברמה "הגבוהה"; משימה המוגדרת כריצת יישום ספציפי על קבוצת נתונים שהועברו לשרת לעיבוד במנותק מהמשימות של שרתים אחרים, ולכן הצימוד בין השרתים יכול להיות רופף.

הובלה על ידי חברות צעירות

במערכות Hyperconvergence מודל השריג מועתק לצימוד בין ארונות. "מנהל העבודה" סורק בהתמדה את כל המשאבים הזמינים בכל הארונות ויוצר מנתוני הסקר תמונה של מערכת וירטואלית המכלילה את כולם במפה אחת. המפה הדינמית הזאת מחליפה את התצורה הסטטית של וירטואליזציה קלאסית ומוחקת את קווי הגבול שבין הארונות. ה-Hyperconvergence מייתרת את האינטגרציה "הרוחבית" כפי ש-Convergence ייתרה את האינטגרציה "האנכית". "התוצאה היא שביכולתנו לשבור את הכד ולשמור את היין", אומר אלן מקפארלן. "אפשר לשלב את הפשטות של בניית Datacenter ממודולים סטנדרטיים, שלא דורשים אינטגרציה בין השרתים לאחסון ולתקשורת – משום שזו מגיעה כתכונה מובנת של הארון, עם הנצילות הגבוהה של תשתית וירטואלית. השילוב הזה חשוב במיוחד באספקט של האחסון, משום שזה החלק המשתנה ביותר בדרישות המערכת הן בתנודות מרגע לרגע ובין במגמת הגידול ארוכת הטווח. זו הסיבה מדוע תמצאו את פתרונות ה-Hyperconvergence בעיקר בקטלוגים של חברות אחסון צעירות וחצופות".

בין החברות שאלן מכיר מהשוק האמריקאי בולטות Nutanix, SimpliVity ו-Scale Computing. כולן מגיעות מהליגה הצעירה של אחסון וירטואלי וכולן רוצות למנף את הידע שלהן כדי "לעלות כיתה" ולשחק בליגה המכובדת של ספקיות Datacenter. "הקסם בפתרונות האלה, במיוחד לארגונים קטנים יחסית, הוא המעבר לתשתית וירטואלית מושלמת בקפיצה אחת", אומר אלן. "הם לא צריכים לעבור את דרך הייסורים הרגילה, שכוללת וירטואליזציה נפרדת לשרתים, לאחסון ולתקשורת – ובמקביל קונסולידציה של פלטפורמות פיזיות בארון VBlock או FlexPad." גם האנליסטים של IDC בטוחים שזו המגמה המובילה ב-5 השנים הקרובות, עם צמיחה חזויה של יותר מ-30% שנה על שנה, נישה אופטימית אחת בשוק שכרגע נראה קפוא או מתכווץ. "ההתעניינות העצומה לה זוכים פתרונות וירטואליזציה מערכתית, כמו Clustered Data ONTAP של NetApp לאחסון ו-SDN של VMware לתקשורת יצרה גל עליו רוכבות יצרניות פתרונות Hyperconvergence. אני מניח שתוך זמן קצר נראה גם חברות גדולות ומבוססות בשוק השרתים מצטרפות לשוק. הדבר גם יתן תנופה דרמטית למגמת "הענן הפרטי", שכרגע מגמגמת כתוצאה מחוסר וודאות לגבי המשך הדרך".

השעמום טוב לעסקים

"המעגל נסגר", מסכם אלן מקפארלן. "כאשר קלטתי את ה-Mainframe הראשון במרכז המחשבים של האוניברסיטה בה עשיתי פוסט-דוק, היה זה IBM System/360 עם מגהבייט שלם של זיכרון Core פריטי. כמוני התפעלנו כולם מהאינטגרציה של הדיסק במערכת ההפעלה ומהיכולת להוסיף בצורה מודולרית יחידות עיבוד (CPU), זיכרון ובקרים למסופי תקשורת. שנים רבות אחר כך התפתחה הקונספציה שיש להפריד בין המחשב לאחסון וכך נוצרו חוות SAN שמנוהלות כיחידות אוטונומיות למחצה, ונתבי תקשורת שלא זקוקים לבקרת ה-CPU כדי להתחבר לכל נקודה בעולם. מה שהיה תחום התמחות אחד הפך לשלוש דיסציפלינות שמעטים יכולים לטעון לשליטה בכולן. נראה לי שבמסגרת ה-Hyperconvergence גם ההפרדה הזאת תשלח למחסן הקונספציות שפג זמנן. המנמ"ר הצעיר צריך להכין את עצמו לניהול מערכות מידע אחודות, וירטואליות כמובן, על תשתית מודולרית של רכיבים סטנדרטיים. נדמה לי שהתפתחות זו מסמנת טקס חניכה למחשוב הארגוני; המעבר מילדות יצירתית ומחלותיה לבגרות בוטחת – וקצת משעממת. אבל זה שעמום שטוב לעסקים".

אודות יהודה אלידע

עורך ראשי. במהלך חצי יובל השנים האחרונות ביסס יהודה אלידע את מעמדו המוביל בין העורכים והפרשנים של טכנולוגיות מידע בישראל, הודות לרקע מדעי (MSc בפיזיקה ממכון ויצמן), ניסיון ניהולי (15 שנה בשיווק וניהול חברות בישראל ובחו"ל), גישה אנליטית ומחויבות לעיתונאות אחראית. יהודה אלידע ייסד, ניהל וערך את המהדורה הישראלית של PC Magazine ואת NET Magazine וב-12 השנים האחרונות הוא העורך הראשי של IT מגזין, מוסף המחשבים של גלובס, בנוסף לאחריותו על התכנים המקצועיים של פורטל IT News.