יום שבת , מאי 27 2017
מבזקים
דף הבית > חדשות > דבר העורך: יהודה אלידע > AI: כשהטכנולוגיה מייתרת את הטכנולוגיסטים

AI: כשהטכנולוגיה מייתרת את הטכנולוגיסטים

מאת: יהודה אלידע

הטור הזה נכתב על ידי פנסיונר זקן ונרגן, שמביט אחורה בזעם מהול בגאווה ובתימהון מתובל בסיפוק. הרקע לפתיחת סכרי התסכול הוא התחושה המרוקנת, שכמעט כל מה שהוא למד מניסיון עברו ההולך ומתרחק כבר לא רלוונטי לכישורי העבודה בעידן "הפוסט רציני". הידיעה המדכאת, ש-Hype חשוב יותר מ-Deep ולמושג Smart יש היום משמעות של תוכנה אופנתית, לא יכולת קוגניטיבית משובחת. כבר קלטתם. זקן נרגן וחסר תועלת שלא מוצא את מקומו בעולם הווירטואלי שאחרי הטרנספורמציה הדיגיטלית.

יהודה אלידע"את השליש הראשון של חיי השקעתי בלימודים מתישים וברכישת מיומנויות מקצועיות, כמאמר הצ'רצ'יליאני "בדם, דמעות ויזע", הוא מתחיל לסכם קורות חיים שנשמעות מוכרות לעשרות אלפי ישראלים. " השנות השישים כבר היה מאוחר מדי לייבש את הביצות ומוקדם מדי להפריח את השממה הדיגיטלית, אז למדתי שילוב מדעי הטבע ומדעי החברה שאמור היה לייצר "מנהל עגול", כזה שמתמצא בכל האתגרים של המעבר מחברה אידיאליסטית-אגררית לכלכלה קפיטליסטית-תעשייתית. השליש השני בוזבז על ניסיונות להפוך את הרקע התיאורטי הרחב לבסיס מוצק של כסף וכבוד. נשחקתי בניסיונות די מתסכלים, שהתנפצו אל חומת השמרנות הכלכלית של "פיתוח מוכוון ממשלה" בנוסח מפא"י ובהובלת ההסתדרות. עוד לא המציאו את ההיי-טק במהדורה 1.0. את השליש השלישי העברתי במאמץ להציל את שארית הפליטה, להגן על שרידי החסכנות האישיים שנותרו אחרי משבר מניות הבנקים ושנות האינפלציה הגדולה. השליש הרביעי, מה שצריך להיות "הבונוס" על שנים ארוכות של חריצות וחסכנות, כשמו כן הוא, "חבל על הזמן" או "זמן פציעות". כי בינתיים העולם התחיל להסתחרר סביב ציר שמחזיר אותנו לעבר הקדם-תעשייתי. זו הפעם הראשונה מזה מעל ליובל שנים בה אני לא יכול לסגור עוד סדק בפער הדורות על ידי לימוד מחדש ורכישת מיומנות שלא הייתה קיימות בעבר."

מאחר והקוראים של טור זה מזוהים עם פרופיל של "מנהל העתיד", שאין לו זמן ועניין לדון באספקטים החברתיים של נרגנות הגיל הרביעי, אמקד את דברי בהשתקפות הפער הדיגיטלי בתעשיית המידע. "אתחיל בטרמינולוגיה קטנונית… בזמני, המושג "הי-טק" הוגדר על ידי כמות הידע המדעי החדש שהוטמע במוצרים שחלוצי התעשייה העזו להביא לשוק  העולמי, בדרך כלל מערכות חומרה לשימושים בחזית התעשייה, הביטחון, הרפואה והתעופה. היום "הי-טק" פירושו מוצר תוכנה, פעמים רבות "גימיק" ציני, שמנצל את המשיכה של צעירים לפטפטת, משחקים, הימורים ומציצנות. כפועל יוצא, המומחיות של המפתחים הנדרשים אינה הבנה עמוקה ברקע המדעי של הטכנולוגיה אלא הבנה אינטואיטיבית ברקע הפסיכולוגי של הלקוח. "חזון טכנולוגי" הוחלף במודל עסקי שמודד פרמטר יחיד ופשטני – ערך (כספי) לבעלי המניות. כתמצית גסה, סרסרות לדבר עבירה נחשבת לעדיפה על שליחות חברתית הומנית, כי "זה מביא יותר כסף" לבעלי המניות.

אמביוולנטיות מוסרית תמיד ליוותה את הפרדיגמה הקפיטליסטית. התפיסה הליברלית, שטובת הכלל נוצרת בכוח "היד הנעלמה" של השוק, שיודעת לנצל דחפים אגואיסטיים באמצעות חוקים מסתוריים של כאוס, נוצרה מאות שנים בעולם שלפני המהפכה התעשייתית הראשונה (ע"ע Laissez-faire). אבל הפעם היא מקיפה גם את העוגנים העמוקים ביותר של הקפיטליזם. בכל תולדות האדם הכלכלי, הארגון ובעליו הכתיבו את הכישורים שהם מצפים למצוא בעובדים, והפרולטריון הכין את עצמו להציע כישורים ויכולות נדירות בתמורה לשכר הוגן וביטחון כלכלי. כבר לא. לפחות במגזר ההי-טק מאזן הכוחות התערער – ואני לא בטוח שלטובת העובד. כי ברגע שהערך היצירתי של העובד כבר לא נמדד בסקאלות פורמליות, של הכשרה מקצועית והישגים אקדמאיים, כל כוכב הוא "סופרנובה", זוהר לרגע באור יקרות רק כדי לסיים את הקריירה בגיל צעיר כננס לבן או חור שחור (מושגים מענף האסטרופיזיקה שמתארים נקודות קצה במסלול החיים של כוכבים על פני דיאגרמת האור של הרצפרונג-ראסל).

סימפטום מדאיג הוא כניעת הארגונים לסחטנות Bring Your Own Device. הארגונים מוכנים לשלם בטירוף, בעלויות אבטחה ותמיכה שאין להן שיעור, כדי לרצות את הקפריזה האחרונה של עובדים, הדורשים זכות להשתמש בכלי עבודה – שולחניים (PC או טאבלט) וניידים (סמארטפון וטאבלט) – לפי בחירתם. דרישה זו נוצרה אחרי ההישג הקודם של "הכוכבים": הזכות להשתמש בציוד (מחשבים וטלפונים) ובשירותים (דואר ורשתות חברתיות) המסופקים על ידי המעסיק לצורכי עבודה גם לשימושים אישיים – ואף לצפות להגנת חיסיון מתוקף "צנעת הפרט".

חברו את שני הגורמים האלה עם החופש המתפשט לקבוע שעות עבודה "גמישות" ומקום עבודה "נייד", והגעתם למצב בו המעסיק מאבד כל מנוף שליטה ובקרה על התמורה לשכר שהוא משלם. מאחר ואבדו המסגרות המסורתיות, שמאפשרות תגובות פרופורציוניות כמו גם תמריצים הגיוניים להשקעת מאמץ, והכל נמדד לכאורה על פי התמורה נטו שהעובד מספק (ע"ע Delivery במילון NewSpeak), המכשיר היחיד שנשאר לניהול העבודה הוא סמכות הפיטורין. אני לא חושב שהחלוקה לשחור-ולבן מבחינת ערך העובד פועלת לטובתו. באנלוגיה, החלפת הפרופורציונליות של עונשי מאסר בדיכוטומיה של גרדומים לא מועילה לקידום סדר חברתי בממד הקרימינלי – וגם לא הועילה לפושעים.

הצעד הבא בתהליך ריסוק ערך המומחיות של אנשים יפגע ברובד הביניים של מנהלים שהשלו את עצמם, שמקצועיותם היא פוליסת ביטוח מ"הלם העתיד". שילוב קטלני של בינה מלאכותית (Artificial Intelligence), רובוטים חכמים ומכשירי תוכנה למיצוי תובנות, יכולת לימוד עצמאית והסתגלות דינמית למציאות משתנה, כלים אנליטיים וטכנולוגיות Big Data, שמאפשרים פיתוח תהליכים עסקיים "אינטליגנטיים", כלומר התנהלות  אוטונומית שאינם דורשת יד אנושית מכוונת, ביסוס מנגנון איסוף והיזון המידע על ידי Internet of Things וקישוריות "לא פוסקת" (Ubiquitous), כל אלה יקטינו את הצורך  בקבלת החלטות וביצוען על ידי בני אדם. עוד לא ידוע אם המערכות האוטומטיות יוכיחו אינטליגנציה מובהקת יותר מבני תמותה, אבל ברור שיקטן המשקל של דחפים לא רציונליים, דעות קדומות, נטיות "נהנתניות" וסתם שחיתות בתהליכי קבלת ההחלטות. המהלך הזה נדחף, נגד האינטרס של מנהלי רובד הביניים, ע"י קברניטי "נושאות המטוסים" הכבדות של המשק העולמי, שהתחילו לפקפק בערך חוות הדעת של קציניהם. התהליך רק בראשיתו, רוב המנהלים עדיין מהססים להקשיב למכונה ולעקוף את הממונה עליה, אבל זו רק שאלה של זמן. אני כבר זקן מכדי להסתגל לעידן "המומחה המיותר".

 

אודות מערכת ITNEWS מאיר עשת

מנהל/עורך אתר ITNEWS. בוגר כלכלה ומנה"ס באונ' בן גוריון ו- MBA בירושליים. בעבר: כהן כיועץ כלכלי מטעם המדינה בהולנד ובהודו. היה סמנכ"ל שיווק בברדר, משנה למנכ"ל בסטארטאפ TVNGO, מנהל IT מגזין של גלובס בשנתיים האחרונות.