<
יום שבת , ינואר 20 2018
מבזקים
דף הבית > חדשות > דבר העורך: יהודה אלידע >  תוכנית הריאליטי היקרה ביותר יצאה לדרך

 תוכנית הריאליטי היקרה ביותר יצאה לדרך

בשעה טובה ומוצלחת (וביגון לא קודר, כדבר המשורר) הכריזה ממשלת נתניהו על התפרקותה לאחר 20 חודש של התנהלות בעייתית, בלשון המעטה. ומייד קפצה הכנסת על המציאה והכריזה על התפזרות ובחירות כלליות חדשות, שלדעת רוב הציבור לא ישנו הרבה את המפה הפוליטית ולא יתרמו משמעותית לשיפור המשילות בארץ הקודש – אבל יספקו תקציבי פרסום ותעמולה משיבי נפש לעיתונות ולמדיה האלקטרונית שמשוועות לעזרה מול האיום הקיומי המגולם בחינמון "ישראל היום". בנוגע לממשלה יכול כל אחד להדביק האשמה למי ששנאה נפשו, משום שאף פוליטיקאי היום לא מוגן על ידי ציפוי טפלון פוליטי. ההפך. כל השמצה זדונית הופכת לכדור שלג חסין ביקורת, באמתלת זכות הציבור לדעת גם מה חדש בבורסת השקרים והבלי הידוענים. נתניהו יכול להאשים רק את עצמו על שהטקטיקה הזדונית שהוא המציא – להציב בראש משרדי ממשלה עיקריים אנשים שהכי פחות מתאימים לאתגר, בהנחה שכך הוא ישמור על מקומו בראש הררכיית הניקור כאשר יגיע הזמן להחלטות חשובות – תקעה לו גול עצמי מתסכל. היה עליו להבין שאם רק אחד מכל שישה חברי כנסת מתפקד במפלגה שלו, הוא לא יוכל לכופף את ידי שר האוצר הפופולרי שהוא בחר. כמו שלימדונו חז"ל, כשהעיוור והפיסח עושים קואליציה אופורטוניסטית, ואפילו לא טורחים להסתיר את התיעוב ההדדי ביניהם, אף אשף פוליטי לא יכול באמת להבטיח שהעיוור יסכים לשאת את הפיסח על כתפיו למשך 4 שנות סבל שלטוני.

גם טירון אמור להבין שלא מתחצפים לרס"פ

וגם לפיד לא יוצא טוב מהסיפור, שכן בהתנהגותו העקשנית הוא רק הוכיח כי נשאר טירון פוליטי, שלא מבין כי במקצוע הזה הפרדיגמה היא לוותר בנושאים הפחות חשובים במטרה להשיג יעדים מרכזיים. לדוגמה, היה עליו להבין שאינו יכול לסחוט מנתניהו וויתורים גם בנוגע לחוק מע"מ אפס וגם בחוק מדינת הלאום. אם חשוב לו להצטייר כמי שהציל את מעמד הביניים מטרגדיית הדיור, היה עליו לבלוע את גאוותו הליברלית ולהסכים מאונס לחוק שנתניהו התעקש להעביר. בסופו של דבר, להשיג תוצאה מעשית (ויקרה) במחיר של הצהרה פוליטית (חסרת ערך), זו התגשמות הפוליטיקה המעשית – אומנות האפשרי. כנ"ל לגבי ציפי ליבני והשאיפה שלה להמשיך בשיחות הסרק עם אבו מאזן, כדי להצטייר כמנהיגה פרגמטית, שקולה ואחראית. היא הרי יודעת, שהעובדה שנתניהו הפקיד בידיה את המו"מ לא אומרת שהוא אהב את הגישה שלה להסדר עם הפלסטינים – הוא רק רצה למקם אותה בעמדת ניטרול הדדי מול בנט וליברמן. כי גם מינוי ליברמן לתפקיד שהכי פחות מתאים לו, שר החוץ, נועדה לסרס את הפונקציה הזאת ולהשאיר את ניהול הקשרים עם ארה"ב בידי נתניהו. וגם תרגיל זה לא הצליח במיוחד – למעט הפתעה רבתי אחת: ליברמן גילה שבעבור נתח שלטון הוא מוכן להתחבק גם עם בוז'י "השמאלן". ונתניהו אפילו מצא את עצמו בתפקיד כפוי הטובה, מגן אנושי לליברמן מול חיצי הממשל האמריקאי והמדיה הליברלית.

אנו הולכים לבחירות, שרוב האזרחים חושבים כי הן מיותרות, משום שלדעתם מה שהיה הוא שיהיה – ולא משום שמה שהיה היה טוב וכדאי שימשיך. מדובר על התאבנות מבנית של שיטת הממשל, שמתסכלת כל ניסיון כן ואמיץ לשיפור. העיתונאים, היח"צנים, הפרסומאים ושאר אשפי הריחוף על אוויר חם, מכורים לכלכלת בחירות, שמשתלמת במיוחד למי שלמד להתפרנס מליבוי יצרים. הם נושפים בגרון ניחר כדי להפיח רוח ברמץ הדועך של נאמנות מפלגתית ומקוששים הבלים כדי להוסיף כמה קיסמי שנאת חינם למדורת השבט, בציניות שמקורה במלחמות האידיאולוגיות הגדולות של המאה ה-20. זו העבודה שלהם וכל אקולוג מתחיל יסביר לכם למה תפקידם של הצבועים חיוני למאזן גהות הסביבה. אבל לאזרחים מהשורה, שיודעים כי ההצגה הזאת תעלה בממוצע לכל משפחה בישראל בין 1,000 ל-2,000 ש"ח לפחות, הבחירות האלה הן עוד מסמר חלוד בארון הקבורה של הדמוקרטיה הישראלית. כי בלי שינוי עמוק בשיטת הבחירות, בהגדרה מחדש של חלוקת הכוחות בין זרועות הביצוע, החקיקה והמשפט, ומהפך בתרבות השיח הציבורי בישראל, כל סבב בחירות הוא עוד הוכחה לאימפוטנציה של התהליך הדמוקרטי.

אלגוריתם פשוט לאסטרטגיית הצבעה

הבעיה מתחילה בכך שהמצביעים רואים בבחירות סוג של "תוכנית ריאליטי". המתמודדים אומנם לא צריכים לשיר ולרקוד, אבל גם לא צריך להקשיב לקלישאות שהם יפיקו על כל במה ומול כל מיקרופון. מעט מצביעים עושים חשבון נפש "אסטרטגי", שידריך אותם איך להשיג אימפקט מכסימלי על מאזן הכוחות הסופי. חשבון כזה יראה, למשל, שעדיף להצביע למפלגה גדולה שיש לה סיכוי להקים ממשלה מהסוג המועדף (יחסית) על הבוחר, מאשר למפלגה קטנה וטהרנית שתמשיך לדקלם אידיאלים קיצוניים מספסלי האופוזיציה. בפוליטיקה הישראלית ניתן לאבחן 4 גושים ברורים שצריך לבחור ביניהם: ימין, שמאל, דתיים וערבים (אני יודע שלא כל הערבים מקשה אחת, אבל כולם מחוברים זה לזה אופקית יותר משהם מתחברים אנכית למפלגות ציוניות). ממשל אפקטיבי מחייב שהממשלה הבאה תורכב לכל היותר מ-2 גושים מתוך הארבעה – ומאחר ורוב המצביעים היהודיים לא רוצים בממשלה בה המפלגות הערביות מהוות לשון מאזניים (זו אינה גזענות. מרבית הח"כים הערבים רכשו בדין את המוניטין שלהם כגייס חמישי), אזי השאלה היסודית (לבוחר היהודי) היא די פשוטה: איזו ממשלה אתם רוצים? ימין-דתיים או שמאל-דתיים? לאחר שבחרתם לפי נטיית ליבכם (שאין לי כל כוונה להשפיע עליה) עליכם לענות על שאלה שנייה: בממשלה הנבחרת אתם מעדיפים למקסם את הכוח של המרכיב "החילוני" או של "הדתי"? כל מי שבחר באופציה ה"חילונית" מנותב אוטומטית לבחור במפלגה הדומיננטית של הגוש הרצוי להשקפת עולמו, תוך התעלמות מהרעש שעושות מפלגות אופנה חברתית או טהרה פוליטית. ומי שרוצה בחיזוק המרכיב הדתי בממשלה שיבחר בין הדתי-הלאומי שליבו בימין לבין החרדי-עדתי שאין לו אידיאולוגיה מלבד אינטרסים מגזריים. פשוט, לא?

משום מה, בישראל זה לא פשוט כלל. אני תולה את האשמה בשיטת הבחירות, שהצליחה לפורר את המרקם הפוליטי למצב בלתי אפשרי בעליל, בו למפלגה הגדולה ביותר אין אפילו רוב תוך הממשלה, ולראש הממשלה גם אין ביטחון בהצפעתם של חברי מפלגתו שלו! אין מה לצפות למשילות כאשר ראש הממשלה נזקק לגייס תמיכה של חברי כנסת ממפלגות אחרות במספר כפול מאלה שנבחרו על הפלטפורמה שלו! ניסיון העבר מראה שאי אפשר להשיג יציבות כל עוד מפלגת השלטון לא מצליחה להכניס לפחות 45-40 חברי כנסת, מתוכם לפחות 75% נאמנים לראש הרשימה. העלאת אחוז החסימה יכולה לתרום בשוליים להקטנת מספר המפלגות הזעירות, אך אין בכך פתרון לבעיית "גרעין השליטה" בממשלה. הממשלה היוצאת לא נפלה בשל סחטנות של מפלגת "לשון המאזניים" זניחה. מה שהפיל את ממשלת נתניהו הייתה הארכיטקטורה שמחברת 5 מפלגות "בינוניות" לכאורה: הליכוד, הבית היהודי, ישראל ביתנו, התנועה ויש עתיד. יתרון הגודל של מפלגת ראש הממשלה לא היה מספיק כדי לאלץ את שותפיו לפשרות הכרחיות. כל עוד, שיטת הבחירות לא תשנה את המצב האבסורדי הזה לא נוכל לרפא את חוליי המשילות באמצעות "טריקים" פוליטיים וגימיקים מניפולטיביים, למרות כל הניסיונות של פוליטיקאים לגרום לנו להאמין שהכל אפשרי ואין קומבינה שלא תעלה על הדעת.

שינוי שיטת הבחירות

צריך לשנות את השיטה בצורה שתבטיח מספר ערכי יסוד:

  • יצוג הוגן לזרמים המרכזיים בציבוריות הישראלית
  • הכרעה ברורה שתקבע חד משמעית איזו מפלגה תרכיב את הממשלה, לבד או בסיוע שותפה קואליציונית אחת ויחידה
  • יצירת אפשרות למתמודדים צעירים להבחר בלי לעבור "מסע כומתה" וטקסי "זובור" במרכזי המפלגות הקיימות.

נשמע לכם בלתי אפשרי? ההיפך. קיימת סכמה מעשית, שמבוססת על שילוב של בחירות אזוריות וארציות לכנסת, ועל סיבוב שני של בחירות ישירות של הממשלה (לא רק לראשות ממשלה, אלא של צוות שמציג את עצמו לבחירה כגוף מגובש), שעונה לכל הדרישות הנ"ל. קצר המקום כאן לפרט, אבל הסכמה הזאת נותנת מענה לרוב המשאלות של הבוחרים – אם כי, אני חייב להודות, הנבחרים המסורתיים מרגישים מאויימים משינוי הסטאטוס קוו. על כך בחודש הבא.

 

אודות יהודה אלידע

עורך ראשי. במהלך חצי יובל השנים האחרונות ביסס יהודה אלידע את מעמדו המוביל בין העורכים והפרשנים של טכנולוגיות מידע בישראל, הודות לרקע מדעי (MSc בפיזיקה ממכון ויצמן), ניסיון ניהולי (15 שנה בשיווק וניהול חברות בישראל ובחו"ל), גישה אנליטית ומחויבות לעיתונאות אחראית. יהודה אלידע ייסד, ניהל וערך את המהדורה הישראלית של PC Magazine ואת NET Magazine וב-12 השנים האחרונות הוא העורך הראשי של IT מגזין, מוסף המחשבים של גלובס, בנוסף לאחריותו על התכנים המקצועיים של פורטל IT News.
נגישות