<
יום שבת , ינואר 20 2018
מבזקים
דף הבית > חדשות > דבר העורך: יהודה אלידע > אנרגיות ירוקות: לא מדברים רק על דולרים

אנרגיות ירוקות: לא מדברים רק על דולרים

ITERהצורך הבהול של הציביליזציה  התעשייתית להתנתק בהדרגה מתלות במקורות אנרגיה מתכלים, ובמיוחד מהשעבוד לדלקים "מאובנים" (נפט, גז ופחם), שהפכו לגורם משמעותי בשינויים אקלימיים בלתי הפיכים (לפחות עד שנלמד איך לנקות את האטמוספירה מעודפי CO2ׂׂׂ), הכתיב את סדר היום האקולוגי בעשור הראשון של המאה ה-21. בשעה של חסד – שחלפה די מהר – נוצר קונצנזוס בין הממשלות, חברות האנרגיה, נוטרי איכות הסביבה ובכירי הכלכלנים בעולם, שצריך לטפל בנושא בדחיפות לפני שיתפתח משבר שכמוהו לא ראה העולם מאז המבול של נח חובב היין. ממשלות בכל העולם נרתמו לתרום את חלקן להקטנת צריכת האנרגיה, בין היתר במעבר לחומרי דלק פחות מזהמים ופיתוח מקורות אנרגיה חלופיים – בעיקר מקורות מתחדשים, או כפי שנעשה פופולרי לקרוא להם, אנרגיות "ירוקות" (שאין לי מושג ירוק מה הצבע שלהן).

כך נדם קול החולמים

בשנים האחרונות, הקונצנזוס הציבורי, ההתלהבות העממית והמחוייבות הפוליטית למהפכה אנרגטית התמוססו. לא רק בישראל הפסקנו לשמוע על השליחות הציונית שבהתקנת קולטי שמש פוטו-וולטאיים על כל גג, שנתמכת בסבסוד ממשלתי נדיב וקיצור תהליכי רישוי בירוקרטיים, גם בארצות עשירות יותר התחילו לחשוב בצורה ביקורתית על ערכי המהפכה, בגישה פחות רומנטית מהחזון הירוק "איש תחת טורבינת רוחו ואיש תחת קולט שמשו". בארה"ב קמה אפילו תנועה לתקיעת מקלות בגלגלי האנרגיה הסולארית, בתביעה שבעלי הקולטים הביתיים ישלמו את חלקם בתחזוקת הרשת הקונבנציונלית, זו שמשרתת גם אותם בשעות שהשמש נחה והעננים מטיילים בשמיים. אפילו הממשל של אובמה, שאינו מחובר לאינטרסים של הנפט בטקסס כפי שמשפחת בוש מחוברת, הוריד פרופיל וסגר כמה מהתוכניות הלאומיות למהפך אנרגטי. בולטת בהן התוכנית של משרד האנרגיה לפיתוח טכנולוגיות תשתית למשק תחבורה בו המימן יחליף את הפחמן כמקור זמין של דלק.

חוגי הגנת הסביבה בארה"ב מייחסים את הנסיגה חזרה לאנרגיות מלוכלכות למהפכת הנגד המרושעת, הפקת גז ודלק נוזלי ממקורות תת קרקעיים, על ידי "פיצוח" של שכבות סלע עמוקות וחימום מצבורי חרסית כדי לשחרר את שמן האדמה הסמיך (דמוי זפת) בו הם רוויים. טכנולוגיות אלה הפכו את ארה"ב ליצואנית דלק לראשונה מזן זמן רב ובעקיפין הובילו לירידת מחיר הנפט הגולמי בשווקי העולם לאזור של 60-70 דולר לחבית, כ-45 אחוז מתחת למחיר בתחילת הקיץ האחרון. בישראל, התחושה שהמבול אחרינו נובעת כמובן ממציאת מאגרי גז בים התיכון, תגלית שמשנה דרמטית את משואת האנרגיה הלאומית (וגם את משוואת הצדק החברתי). הגז, שיכול להחליף את הפחם לתחנות כח והמזוט לתעשייה, הוא גם המסמר האחרון בארון הקבורה של חזון האנרגיה הגרעינית בישראל. בזכותו אנו משוחררים ממועקת הצורך לקבל להחלטות קשות בנושא מקטב עוד יותר מהבטיחות של טכנולוגיות Fracking, שבו אין סיכוי להביא את קואליציות "הירוקים" ואת בריגדות "התועלתנים" למכנה משותף. אז, באנחת רווחה, כולנו מחכים לגז הטבעי שיתחיל לזרום בצינורות (צלילי "רון קילוח בצינור…" ברקע) וחשבון החשמל שירד בעזרת הרגולטור (אם עובדי חברת החשמל יסכימו, כמובן).

הקץ לקללת פרומטאוס?

בינתיים מגיעות שמועות מחו"ל, במיוחד מחברת מרטין-לוקהיד, שרואים כבר את האור בקצה אחת המנהרות הארוכות ביותר שהמדע המודרני מנסה לחצוב. הפקת אנרגיה גרעינית מהתכה, Fusion, 60 שנה אחרי ניסוי פצצת המימן הראשונה, ניסוי שהוכיח את התיאוריה על האפשרות להפיק כמות אדירה של אנרגיה ממיזוג של גרעיני מימן (פרוטונים) ליצירת הליום – התהליך שמשחרר אנרגיה בליבת השמש. המהנדסים, שחיפשו תחליף לדלק כימי להנעת ספינות חלל, אולי הצליחו למצוא דרך מעשית לחולל היתוך בתנאים מבוקרים, בלי להרוס את המתקן בו האנרגיה אמורה להפוך למקור זרם חשמלי. בפצצת מימן ("תרמוגרעינית" זו הגדרה טובה יותר) תערובת לא גדולה של דאוטוריום (מימן כבד, שבגרעינו משובץ נוירון "מיותר") וטריטיום (מימן סופר כבד, מקושט בשני נויטרונים מיותרים) נדחסת במהלך פיצוץ אטומי רגיל (התפרקות, Fission, של גרעיני פלוטוניום או אורניום) לטמפרטורה ולחץ הדומים לאלה השוררים בליבת השמש. הלחץ והטמפרטורה מתגברים על הדחיה החשמלית בין הגרעינים ואז נוצר המיזוג של הגרעינים. בתהליך חלק מהמסה הופך לאנרגיה (ותודה לאלברט שלנו) והאנרגיה נפלטת בצורה של קרינת X (רנטגן) עזה. זו נספגת ומחממת את האוויר סביב הפצצה לטמפרטורה של מיליוני מעלות צלזיוס. האוויר החם מתפשט בגל הלם אדיר, שמסוגל להרוס את כל מה שבדרכו ברדיוס של עשרות קילומטרים מנוקדת הפיצוץ.

במשך 40 שנה עובדים חוקרים על מציאת דרך לרסן את הפיצוץ התרמוגרעיני כדי שאפשר יהיה לנצל את האנרגיה בשימושים לא הרסניים. שתי טכנולוגיות משכו את מרבית תשומת הלב והתקציבים:

  1. הכלה מגנטית: הרעיון הוא ליצור "בקבוק מגנטי", או מבנה דמוי טורוס (בייגלה) שנקרא טוקמאק (מרוסית), בתוכו אפשר לדחוס את המימן למאות אלפי אטמוספירות בלי שהגז הלוהט (עשרות מיליוני מעלות) ייגע בקירות ויתיך אותם כהרף עין. הטוקמאק הראשון שהמדענים מאמינים כי יצליח לעבור את סף מאזן האנרגיה החיובי, שנקרא ITER, נמצא בבניה כבר יותר מעשור. זה פרויקט בינלאומי הממוקם בדרום צרפת, שהצליח לבלוע עד כה כ-50 מיליארד דולר (בערך פי 10 מהתחזיות). ניהול גרוע אשם ברוב החריגה מתקציב, אבל גם המדענים לא יוצאים טוב מהסיפור. בכל צעד קדימה הם נתקלים בבעיות שלא חשבו עליהן מראש. הקשות בבעיות נובעות מהאתגר להחזיק ענן פלסמה (גז מיונן) בטמפרטורה של מיליוני מעלות מרחף בחלל "הבייגלה" בלי לגעת בליבו של אלקטרו-מגנט על-מוליך אדיר – שמקורר על ידי הליום נוזל לפחות מ-3 מעלות מעל האפס האבסוליטי (מינוס 272 מעלות צלזיוס). כמה פיזיקאים אמריקאיים כבר לא מהססים לקרוא לממשלתם לצאת מהסכם השותפות בפרויקט, שנראה כ"חור שחור" פיננסי.
  2. "מעבדת ההצתה הלאומית", NIF, הממוקמת במעבדות הלאומיות בליוורמור, קליפורניה, משתמשת בלייזרים לדחיסת המימן וחימומו. מסביב לתא הפיצוץ (כדור פלדה בקוטר 10 מטר שמשקלו 130 טון) מסודרים 192 לייזרים רבי עוצמה, המסונכרנים לפלוט בו-זמנית פולס אור באורך פיקו-שנייה (מיליונית של מיליונית של שנייה), אנרגטי להדהים (500 טרה-וואט, הספק גדול פי 10 מיליוני מיליונים מנורת להט ביתית). האור פוגע בגליל זעיר (בקוטר 2 מ"מ), עשוי זהב ומלא במימן, שמתאדה מיד תוך פליטת קרני X אינטנסיבית. חצי מהקרניים, המכוונות לתוך הגליל, דוחסות את המימן בשחזור מיניאטורי של פצצה תרמוגרעינית לצפיפות של יותר מטון לליטר (פי מאה מעופרת), דרישת סף להיתוך. כמו הטוקמאק בצרפת, המתקן שעלה מיליארדים רבים הצליח עד כה לתסכל את המדענים ולהביא את התוכנית לסף ביטול. וכמו הטוקמאק, מדובר במתקן מדעי ענק, שלא יכול להוות אב-טיפוס לתחנת כוח מסחרית.

עכשיו, כך אומרים מהנדסי מרטין לוקהיד, נמצאה הדרך לייצר "בקבוק מגנטי" קטן דיו להובלה במשאית. הם לא מספרים הרבה על הטכניקה, משום שזו עדיין אינה זוכה להגנת פטנטים. ולכן גם לא פלא שלא מעט ספקנים החליטו להשעות את שיפוטם עד שהמהנדסים יראו לכולם איך זה עובד. לפי דוברי החברה, ידרשו 5 שנים לבניית אב טיפוס של דגם תעשייתי ו-10 שנים להתחלת ייצור סדרתי. אם הנתונים האלה יתגלו כריאליים, זו תהיה ההמצאה הגדולה ביותר בהיסטוריה של טכנולוגית האנרגיה, המצאה שתייתר את מרבית הפיתוחים האלטרנטיביים. כור היתוך מימני נהנה מאספקת דלק כמעט אינסופית, שגרת פעולה בטוחה שלא יכולה להפוך לתאונה גרעינית בסגנון טשרנוביל או פוקושימה – והוא לא מייצר פסולת גרעינית (רק ליבת הכור נעשית רדיואקטיבית, אך זו לא אמורה להגיע לסביבה). האם זה ה-Silver Bullet המיתולוגי שישחרר את האנושות מקללת פרומטאוס, או עוד מקרה של הר שאפילו לא הצליח להוליד עכבר? אני לא אסתכן בהימור, אבל בטוח שחייבים לעקוב לאן הסיפור הזה מוביל.

אודות מערכת ITnews

נגישות